מפת האתר
Przejdź do treści

הסיפור שלי

האנטישמיות הייתה הגורם המשמעותי באידיאולוגיה הנאצית

האנטישמיות הייתה הגורם המשמעותי באידיאולוגיה הנאצית. כבר בתקופה מוקדמת יותר היה קיים יחס עוין כלפי היהודים ונטיות גזעניות הפכו מאוחר יותר לפוליטיקה של רדיפות וטרור שפיתחה הביורוקרטיה של המשטר הנאצי. מיד לאחר תפיסת השלטון החלו פעולות שמטרתן היה להרחיק באופן שיטתי את האזרחים היהודים מהחיים החברתיים והכלכליים. בשנים הבאות הפוליטיקה האנטי יהודית כיוונה לארגון פעולות ביזה ולגרוש היהודים. בשנת 1941 החלו הגרושים של היהודים לגטאות ולמחנות ריכוז. אלפי יהודים תושבי העיר קלן שבגרמניה נרצחו.

היסטוריה של יהודי העיר קלן עד סוף רפובליקת ויימאר

בתקופת קיומה של רפובליקת ויימאר התגוררו בקלן 16000 יהודים, שהווה 2.3 אחוזים של האוכלוסיות. הקהילה הייתה מאד מגוונת מבחינה חברתית, פוליטית ודתית. הרוב היה מתבולל, מה שהשתקף באורך חיי היום יום שהתאים למנהגים ולסגנון החיים של הסביבה הנוצרית.

המודעות ליהדות נדחתה אצל רבים למקום השני בחשיבותה. למרות זאת היו קיימים חוגים דתיים קונסרבטיביים וגם לא פחות חשובות היו קבוצות אורתודוקסיות, שכבר במאה ה-19 התמזגו יחד למרכז קהילתי עצמאי.

בתחילת המאה הבאה התחזקה הקהילה כתוצאה מזרימת יהודים רבים מאירופה המזרחית, שהביאו איתם את המסורת הדתית המושרש במזרח.

מוסדות דתיים, סוציאליים והשכלה

האוכלוסייה היהודים התגוררה בעיקר במרכז העיר קלן וגם בפרבריה בעלי האופי הבורגני.

המצב הזה שיקף את מיקומם של המוסדות היהודיים בעיר. במרכז היו שלושה בתי כנסת גדולים: הליברלי ברחוב רונשטראסה, הקונסרבטיבי ברחוב גלוקנגאסה ושל הקהילה האורתודוקסית ברחוב סאנט-אפרן-שטראסה. היו גם בתי כנסת בפריפריה. במולהיים ובדאוטז בתי הכנסת שימשו כמרכזים דתיים של קהילות שהיו קיימים כבר תקופה ארוכה. לאומתם בפרברה המתפתח של העיר אֶרֶנפֶלד ניבנה בית כנסת רק בשנת 1927. האולמות וחדרי התפילה היו שייכים לקבוצות אורתודוקסיות שונות ממזרח אירופה והתמקמו בעיקר בשכונת גריחנמארקטווירטל. מרכזי השכלה מיוחדים, כמו בית הספר תלמוד-תורה שברחוב הוהנשטאופנרינג, או בית הספר מזרחי-אירופאי תלמוד-תורה ברחוב קווירינשטראסה, הציעו לימודי תנך ותלמוד.

מערכת הלימודים במוסדות יהודיים היו מיוחדות. בחלקן הן התמזגו עם גופי החינוך העירוניים ובחלקן נשארו עצמאיות. בית הספר הדתי היסודי העירוני הליברלי היה ממוקם ברחוב ליטזובשטראסה. בנוסף קיימו במרכז הקהילתי ברחוב אפרן-שטראסה עוד מוסדות: בית ספר יסודי "מוריה" שהוקם בשנת 1907, "גימנסיה רפורמית יבנה" שהוקמה בשנת 1919 וסמינריון למורים. הייתה קיימת פעילות יהודית פילנטרופית שארגוניה החשובים ביותר היו: "מקלט ישראלי לחולים וזקנים", בית יתומים "אברהם-פרנק-האוס", בית ילדים יהודי ובית יהודי למתמחים.

היהדות המתבוללת

למרות ריבוי המוסדות והארגונים היהודיים למיניהם, כמות גדולה של יהודי העיר קלן הייתה עד לשנת 1933 מעוניינת רק במידה מינימלית או בכלל לא הייתה משתתפת בפעילויות שלהם. הילדים היהודיים ברובם למדו בבתי ספר יסודיים קתוליים או אוונגליים בשכונות מגוריהם או בבתי ספר גבוהים שלא קשורים לדת. היהודים השתייכו לחברות ולארגונים תרבותיים לא דתיים. הם ראו עצמם כאזרחים גרמניים ממוצע יהודי. היו הרבה משפחות יהודיות המתבוללת שבחלקה השני של המאה ה-19 הצליחו להתקדם ולעלות למעמד החברתי הבינוני והגבוה. כך נוצרה קבוצה די גדולה של יהודים במעמד חברתי וכלכלי-השכלתי בינוני ועליון שהיתה בולטת בצורה ברורה. להרבה מאוד יהודים היו תפקידים חשובים בפוליטיקה של העיר קלן, בכלכלה, במדע, באומנות ובתרבות.

חרם ואיסורים ראשונים לביצוע מקצוע

מיד אחרי תפיסת השלטון על ידי הנאצים החלו התקפות על האזרחים היהודיים. הצעד הנחרץ הראשון המפלה לרעה את היהודים היה החרם שהתארגן בראשון לאפריל ובימים לאחר מכן התפשט לכל רחבי הרייך והוטל על חנויות, בתי משחר, משרדים ומרפאות השייכים ליהודים. פרסמו אותו העיתונים, פלקטים ועלונים. במהלך החרם החנויות והחברות סומנו בכתובות כמו: "על תקנה אצל יהודי", "חנות יהודית". פלוגות קרביות הוצבו לפני החנויות, התעללו בבעליהם והפעילו לחץ על הקונים. בעלי העסקים היהודים היו נתונים להתעללויות, היו נרדפים לאורך הרחובות והוכרחו על ידי אנשי "אס-אס" ו"אס-אה" לשאת שלטים עם כתובות משפילים ומשמיצים אותם. את עורכי הדין היהודים אספו בכיכר רייכנשפרגרפלאץ ונשאו אותם רכובים על משאית אשפה בעיר. באותו הזמן המשטר הנאצי תכנן את האיסורים הראשונים לביצוע המקצועות על ידי היהודים. החוק על "החזרת המעמד המקצועי של הפקידים" מיום 7 באפריל שנת 1933 אפשר לפטר ממשרות בשרות הציבורי וממוסדות דומים את המועסקים הלא מקובלים וגם את "הלא-אריים". כלא ארי נחשב כל אדם שהיה לו לפחות סבא יהודי אחד. על פי החוק הזה אי אפשר היה להעסיק יהודים במשרות במגזר הציבורי. הממשל העירוני בקלן התכונן ליישום הפוליטיקה החדשה עוד כמה ימים לפני כניסתו לתוקף של החוק. כדי לבצע את הפיטורים במהירות כבר החל מסוף חודש מרץ, בכל המשרדים העירוניים, התחילו לאסוף מידע על הפקידים שהיו יהודים או אלה שהיו נישואים ליהודים. הנתונים האלה סופקו לשלטונות במהירות.

הרחקה מהחברה

בשבועות ובחדשים שלאחר מכן הופעלו צעדים רבים שמטרתם היה להגביל עוד יותר את עיסוק היהודים במקצוע. הרופאים הפעילים ורופאי השיניים סולקו מקופות החולים. לעורכי דין ביטלו את הזכות לייצג. איסורים נוספים חלו על יהודים רוקחים, מיילדים, מרפאים, אחים ואחיות וגם על אנשי מדע בבתי ספר גבוהים. "לשכת התרבות של הרייך" הוציאה בספטמבר חוק שהרחיק את היהודים מתחומים של ספרות, עיתונות, תיאטרון, מוסיקה ואמנויות פלסטיות. הרחקת יהודים בשיטתיות מהחיים הפוליטיים והחברתיים של העיר הייתה לא פחות משמעותית מההגבלות הכלכליות והמקצועיות. אזרחים ממוצא יהודי נאלצו להתפטר מהמשרות המשרדיות ומתפקידים שונים גם מחברות במועדוני ספורט ובארגוני נוער, בלובי כלכליים ועמותות.

חוקי נירנברג

בשנת 1935 בכנס המפלגה בנירנברג נקבעו "חוקי אזרחות הרייך" (Reichsbürgergesetz (. היו אלה חוקים שמטרתם היה לשמור על טוהר הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני ולסיים את רעיון ההתבוללות והדו קיום של יהודים ולא יהודים בגרמניה.

דרך ה- Reichsbürgergesetz  בפעם הראשונה ניכנס לתוקף ההבדל בין המוסגים אזרח הרייך ותושב המדינה ובכך בוטל החוק הקיים משנת 1871 שהשווה את היהודים ואת זכויותיהם הפוליטיות ליתר האזרחים ברייך הגרמני. מעכשיו כאזרח הרייך נחשב רק תושב המדינה שדמו גרמני או מקורב לו.

בזאת נשללה מהיהודים זכות הצבעה בכל התחומים הפוליטיים ואפשרות לכהן בתפקידים ציבוריים. חוק "הגנת הדם" התערב גם בצורה נחרצת ומשפילה באופן קיצוני בחיים הפרטיים של האזרחים היהודים בעיקר וגם של אלה שלא היו יהודים. נישואים מעורבים בין יהודים ואזרחים "בעלי דם גרמני או דם מקורב לו" כמו גם יחסים מחוץ לנישואין בין קבוצות אלה היו אסורים תחת איום של עונשים חמורים ביותר. החוקים הגדירו בצורה מדויקת להפליא מי הוא בעל "דם גרמני", מי הוא יהודי, "בן תערובת מדרגה ראשונה" או "בן תערובת מדרגה שנייה". 

הגירה

מיד אחרי תפיסת השלטון על ידי הנאצים התחילו בריחות והגירה של האוכלוסייה היהודית.

יהודים רבים הבינו מהר מאד שבשבילם לא קיים עתיד בגרמניה.

אבל היו אנשים וארגונים שעדיין הצהירו דעה גרמנית-פטריוטית ולא איבדו תיקווה שמצבם ישתפר במהרה ועד אמצע שנת 1930 ניסו להתנגד להפליה בטענה שהרי אזרחי גרמניה ממוצא יהודי תרמו רבות למדינה. אפילו להגירה היו הרבה בעיות. כמעט כל הארצות השתדלו לפקח על כניסת היהודים מגרמניה על ידי קביעת מכסה, והעמידו תנאים לגבי גיל, מצב בריאותי, מצב הכלכלי ודרשו המלצות. התברר מהר מאד שרבים לא היו מסוגלים להתגבר על הקשיים האלה.

תוכניות סיועה

במאי 1933 הקהילה היהודית בעיר קלן פנתה בקריאה לקהל ובקשה לשמור על הכבוד ולהתמודד עם המצב הקיים, לשמור על נאמנות לקהילה ולעם היהודי ובאותו הזמן ארגנה מחדש את תפקידה החברתי. היה רצון לחזק את תודעת האחדות ובעיקר לארגן עזרה לרבים שמצבם הכלכלי היה קשה. פותחו תכניות תמיכה, הורחבה הפעילות של מוסדות צדקה והופעלו שירותים מיוחדים. במציאות הקיימת האוכלוסייה היהודים התגבשה מהר מאוד. הסכסוכים בתוך הקהילה נחלשו, הקבוצות שעד לשנת 1933 שמרו מרחק מהארגונים היהודים הרגישו צורך להתלכד. קבוצות שעד עכשיו היו יריבות בגלל נטייתם הפוליטית, החליטו לשתף פעולה, כמות החברים גדלה, בעיקר במועדוני ספורט ובארגוני נוער יהודיים כתוצאה מהרחקת הנוער ממועדונים לא יהודיים. התלמידים היהודים בקלן וגם מחוץ לעיר התחילו לעבור לבתי ספר יהודיים. בתחום התרבות הוקם ארגון תרבותי יהודי "ריין-רור" (Rhein-Ruhr) שארגן הצגות תיאטרון וקונצרטים ואפשר לשחקנים יהודים ולקהל יהודי להשתתף בחיי התרבות למרות האפליה הקיימת.

ליל הבדולח

מתחילת שנת 1938 הפוליטיקה האנטי יהודית החמירה ובסתיו החל גל חדש של רדיפות. בסוף אוקטובר 1938 גורשו לפולין מאות יהודים בעלי אזרחות פולנית, שרובם התגוררו בעיר קלן מזה עשרות שנים.

זמן קצר לאחר מכן בימים תשיעי ועשירי לנובמבר התרחשו המאורעות של "ליל הבדולח", ששמו קץ לתקוות האוכלוסייה היהודית והבהירו שלא תהיה שום הקלה בפוליטיקה האנטישמית של המשטר. בכל רחבי גרמניה התרחשו פוגרומים מבוימים על ידי המדינה ומפלגת השלטון והאזרחים לא ניסו להתנגד ואף תמכו בהם. דירות רבות וחנויות נבזזו, היהודים חוו התעללויות והשפלות.

ביזה ונישול

בתי כנסת ברחובות רונשטראסה, גלוקנגאסה וקורנרשטראסה נשרפו, בית כנסת ברחוב סנט-אפרן-שטראסה הוחרב ואלה שבמולהיים ובדאוטז נהרסו.

החל משנת 1933 נקבעו מגבלות כלכליות ובנוסף ננקטו צעדים המאפשרים שוד והחרמה של רכוש יהודי. כתוצאה מהפוליטיקה העקבית האנטי יהודית, הרכוש, החברות, החנויות, הבתים והנכסים עברו לבעלים אריים, קרי לא יהודיים. אחרי הפוגרום שהתרחש בנובמבר פוליטיקה של הביזה התגברה. ההחלטות החוקיות עדיין הגבילו את אפשרויות תעסוקה לאזרחים יהודים ואת זכויותיהם לבעלות על רכוש. היהודים חויבו בתשלומים מיוחדים עבור הנזק שנגרם כתוצאה מהפוגרומים. כל זה גרם להידרדרות קיצונית במצבה הכלכלי של האוכלוסייה היהודית.

בנוסף לכך גובר הלחץ והדרישה למכור את הנכסים. בסך הכל בעיר קלן בלבד נמכרו בין השנים 1938 ו-1944 735 בתים וחלקות שהיו בבעלותם של יהודים. ניצלו גם את כוח העבודה של היהודים שעבדו בכפייה בחברות בקלן.

הקמת גטאות וסימון

החל מסוף שנת 1938 הוחרפו המאמצים כדי לבודד את היהודים. תחילה סימנו את דרכוניהם באות "י" ומתחילת שנת 1939 היו חייבים לרשום "שרה" או "ישראל" לפני שמם. על פי התקנה ממאי 1939 בוטל סופית חוק הגנת הדיירים ביחס ליהודים וכך אפשר היה לפנות אותם מדירתם ולהעבירם לחלקי העיר המיועדים לכך ל"בתים ליהודים". כך התחיל תהליך הקמת הגטו בשביל האוכלוסייה היהודית בקלן שמספרה במחצית שנת 1939 הצטמצם ל-8000. חיי היום יום וחופש תנוע היו מוגבלים בצורה קיצונית על ידי חוקים רבים.

גירושים

ליהודים אסור היה להשתמש בתאי הטלפונים, להחזיק חיות בית, לרכוש ספרים בחנויות הספרים, להשתמש בתחבורה ציבורית ולעזוב את שכונת מגוריהם. את מוצרי המזון מותר היה לקנות רק בחנויות מיועדות. חויבו למסור מכונות כתיבה ואופניים וגם פרוות ומכשירים אופטיים. החל מספטמבר 1941 כל היהודים התחייבו לשאת "כוכב יהודי". מי שלא פעל לפי הוראות אלה היה צפוי למעצר ולגירוש. בסוף שנת 1941 התחילו הגירושים לגטאות ומחנות השמדה למזרח אירופה. בקלן התגוררו אז 6200 ובאזור 1400 יהודים.

הארגונים היהודים כמעט ולא היו כבר קיימים והקהילה היהודית פעלה רק כחברה תרבותית הקשורה לבתי הכנסת של קהילת קלן ולסניף המקומי של הארגון "קהילת יהודים בגרמניה" עם יכולת פעולה קטנה מאד. בסתיו 1941 שלטונות קלן-מינגרסדורף הקימו בבנייני המצודה V מחנה איסוף, בו עצרו את יהודי קלן והאזור לתקופת המתנה עד שיסופחו לטרנספורטים. לאותו מחנה מינגרסדורף הגיעו גם הנציגים הרשמיים האחרונים של הקהילה, המאושפזים האחרונים מבית החולים היהודי ודיירי בית האבות היהודי. יהודי הקהילה חויבו על ידי המשרדים הגרמנים לארוך רשימות של המיועדים לגירוש ולארגן את הגירושים עצמם. האנשים ששמותיהם הופיעו ברשימות קיבלו הודעות על הזמן ועל מטרת המסע. הם היו חייבים להתייצב באזור השווקים של קלן, משם הועברו לתחנת הרכבת באנהוף דויטז-טיף ולאחר מכן הובאו אל המחנות שבשטחים הכבושים על ידי הגרמנים במזרח אירופה. רכושם שמעבר למטען האחד המותר היה מוחרם על ידי הגסטאפו ומשרד הפיננסי של קלן עבור הרייך הגרמני. מהסתיו 1941 ועד הקיץ 1942 ארגן הגסטאפו של קלן, במשלוחים של 1000 איש כל אחד, גרוש של כמעט כל האוכלוסייה היהודית שחיה באותה תקופה בקלן ובאזור. הרכבת הראשונה עזבה את קלן-דאוטז לכיוון גטו ליצמנשטאדט שבלודז' הכבושה ביום 22 באוקטובר שנת 1941 . כמה ימים מאוחר יותר יצא שוב משלוח לליצמנשטאדט. בשביעי לדצמבר 1941 נסעה רכבת עם מגורשים לגטו ריגה. ב-15 ליוני וב-27 ליולי היעד של "המסע" היה טרזיאנשטאדט. תושבי קלן מצאו עצמם גם בטרנספורט מיום 15 ביוני 1942 יצא מקובלנץ דרך אאכן, קלן ודיסלדורף והגיע לסוביבור. ברכבת מגורשים שעזבה את תחנת קלן-דאוטז ביום 20 ביולי בדרך למינסק מחצית המגורשים היו תושבי קלן ומחצית תושבי חבל הריין. אחרי המשלוחים הראשונים, שהמגורשים בהם כבר היו מיועדים להירצח על פי תכניות להשמדת האוכלוסייה היהודית, יצאו קבוצות בודדות שכללו עד 50 מגורשים לגטו טרזיאנשטאדט. הקבוצה האחרונה נלקחה במרץ 1945. הגרושים המאוחרים יותר כללו את אלה שעל פי ההיגיון של "חוקי נירנברג" כ"מעורבים" או ב"נישואים מעורבים" הצליחו להישאר בחיים. כמות גדולה, לא מוגדרת בדיוק של יהודים, תושבי קלן לשבעבר, נלקחה מארצות שמוקדם יותר נתנו להם מקלט ותוך כדי המלחמה מצאו עצמם במקומות שנכבשו על ידי הנאצים. בדרך כלל הם רוכזו במחנות מעבר כמו מכלן (Mechelen) בבלגיה או גורס  (Gurs)בצרפת ומשם גם הם הגיעו למחנות השמדה. גורל זהה פגש את קבוצת 600 "היהודים המזרחים" שגורשו באוקטובר 1938 מקלן לפולין. מי שלא הצליח להימלט לארץ בטוחה נפל לתוך ציפורני הוורמאכט הגרמני אחרי שכבש את פולין.

כמעט כל המגורשים הפכו לקורבנות המרצחים. המוות נגרם בגלל התנאים הבלתי אנושיים והאכזריות בגטאות או במחנות השמדה לשם הובאו ושם נרצחו. גורלם של 2514 תושבי קלן והאזור שהובאו לטרזיאנשטאדט מתועד בצורה המדויקת ביותר. 231 מהם שרדו, האחרים מתו בגטו או נלקחו לטרבלינקה ולאושוויץ ושם נרצחו. על סמך המחקרים ידוע, שמתוך המגורשים לריגה שרדו בערך 80 אנשים. אף אחד לא נשאר בחיים מהמגורשים למינסק. 1164 אנשים, ביניהם תלמידים ומורים מ"יבנה", לא הגיעו לגטו ונרצחו כבר בדרך לשם, ביער מאלי טרוסטינץ לא רחוק ממינסק. מתוך 2000 גברים, נשים וילדים שגורשו מקלן לגטו ליצמנשטאדט שרדו, לפי המחקרים החדשים, 25 אנשים (נשים וגברים).

דוגמה: דרך הייסורים של מגורשי קלן לגטו ליצמנשטאדט. הגטו הוקם ב-30 לאפריל 1940 בעיר לודז', בשכונה לא רחוקה ממרכז העיר. הגטו היה השני בגודלו אחרי גטו ורשה והיה קיים תקופה הארוכה ביותר. השתרע על שטת של בערך ארבע קילומטרים רבועים, היה מגודר בחוט תיל ומאובטח בשמירה קפדנים. כשבסתיו 1941 הובאו לכאן בערך 20000 "יהודים מערביים" מברלין, קלן, דיסלדורף, פרנקפורט אם מיין, המבורג, לוקסמבורג, פראג ווינה, בשכונה התגוררו כבר 160000 יהודים פולניים. תנאי החיים בקהילה הצפופה שמתוך כפייה התאפיינו ברעב ומוות יום יומיים, גרושים תכופים למחנות השמדה קולמהוף ואושוויץ-בירקנאו. נשמרו עדויות יחסית מדויקות של מגורשי העיר קלן.

המגורשים היו מלאי תיקווה, למרות התנאים הקשים מאוד, ניסו להסתגל לחיים בגטו. בקיץ 1942 1060 מהם נפלו קורבן לרציחות המוניות שהתבצעו כבר מסוף שנת 1941. הם נעשו בקולמהוף, כ-55 ק"מ צפון-מזרחה, בתוך תאי גזים ניידים. באקציות הבאות של רציחות בספטמבר 1942 נפלו כקורבנות ילדים וזקנים, וביניהם לפחות 180 מתושבי קלן.

אחרי כל אקציות הגירושין שנעשו במקביל למצוד שנמשך ימים רבים והתאפיין בברוטליות שלא הייתה מוכרת לפניכן, ונחרטה בזיכרונם של תושבי הגטו בשם "החיסום הגדול" ("שפרה הגדולה"), אלה ששרדו היו חייבים להתארגן מחדש. רבים איבדו את קרוביהם ואת החברים ובעצמם גוועו מרעב, על גבול המוות. בקיץ 1944, זמן קצר לפני חיסול הגטו נרצחו בקולמהוף 140 יוצאי העיר קלן. לגבי 400 מגורשים מקלן ידוע תאריך מותם, לגבי רבים מהם ניתן לקבוע כמעט בוודאות מה הייתה סיבת מותם, כמו למשל במקרה של מקס הרץ שניטלה ביום 21 בפברואר 1942. אחרי חיסול הגטו, בקיץ, עדיין לפחות 50 אנשים נשלחו לאושוויץ. לגבי בערך 200 מגורשים לא ניתן עד היום לקבוע במדויק איפה, מתי ובאיזה נסיבות הם נרצחו. נשארו בחיים רק 25 נשים וגברים שנלקחו מקלן לגטו ליצמנשטאדט. הם הועברו משם למחנות ונאלצו לעבוד בכפיה במקומות שונים וזכו להגיע עד שיחרורם ב-1945 של המחנות בברגן-בלזן, פלוסנבירג, מאוטהאוזן, גרוס-רוסן או שוחררו תוך כדי צעדת המוות הידועה. 

בהתאם לסעיף 173 לחוק התקשורת אנו מודיעים שבהמשכת גלישה באתר את(ה) מסכים(ה) להשתלת קבצי קוקיס (עוגיות) במחשב שלך.קבצי קוקיס מאפשרים לנו לאגור מידע ביחס לסטטיסטיקות צפייה באתר. היה ואינך מסכים(ה) לשמירת קבצי קוקיס, שנה את הגדרות הדפדפן שלך. מידע נוסף על מדיניות הפרטיות שלנו